<h1>מאירי — פסחים</h1>
<h2>דף טז.</h2>
כבר ביארנו בכמה מקומות שכל חטאת שמתו בעליה או שנתכפרו באחרת תמות וכל שבחטאת מתה באשם תרעה עד שיפול בה מום ותמכר ויביא בדמיה נדבה ר"ל נדבת צבור עולה לקיץ המזבח ועורות לכהנים אבל לא עולה שלו להיותו טעון סמיכה והבאת נסכים משלו אלא נדבת צבור שאין בה סמיכה ונסכיה באים משל צבור ואם משניתק לרעיה ר"ל שהשליכו באפר לרעות הקריבו הוא עולה ר"ל שלא המתין עד שתומם אלא הקריבה הוא לשם עולה כשר, הואיל ומ"מ לכך הוא עומד ולא סוף דבר בהקריבו להדיא לשם עולה שנעקר בכך שם אשם ממנה אלא אפילו בסתם כשר לשם עולה שסתמו עומד לכך וא"צ עקירה ואין בהכשר זה חלוק בין שהקריבו לשם עולת צבור בין לשם עולה שלו אלא שאינו עולה לתורת חובה אלא לעולת נדבה. ומ"מ לכתחלה לא יעשה כן אלא יניחנה עד שתסתאב ותמכר ואם לא נתקו עדין לרעיה אף בדיעבד פסול גזירה לאחר כפרה אטו לפני כפרה כלומר שאם תתירהו בזו יבא פעם אחרת לומר שאף בלא נתכפרו באחרת שסתמו לאשם יקריבוהו לשם עולה ונמצאו משנים זבח בזבח אחר, וכל שראוי למה שהופרש לו תחלה אין יכול לשנותו לאחר.
